סיפור מחנות גרוס-רוזן


הקמת מחנות גרוס-רוזן
בשלזיה התחתית, בקרבת ברסלאו, הקים שמלט ריכוזים צפופים של מחנות, כיון שהאזור היה מרוחק ולא נשקפה לו סכנת תקיפות אוויריות, המחנה המרכזי היה קלטנדורף (Kletendorf), ובקרבתו הוקמו מרקשטט פינפטייכן, פאולבריק (Faulbruck), גרייביץ (Graiditz) וויסאו (Wiesau). בשלב מאוחר יותר הוקמו באזור מחנות עבודה נפרדים לנשים בעיקר ליד מפעלי טקסטיל או בתוך מחנות קיימים דוגמת בולקנהיים, גלנאו (Gelenau), גראבן, גרינברג, גרפליך-רורסדורף, נויזלץ, שמברג (Schamberg) ופטרסוולדאו. בסך הכל היו כאן 52 מחנות. 

נושאי התפקידים במחנות
במבט לאחור מציין אחד האסירים, ש"היהודים האחראים עשו מלאכתם בחשכה, ודווקא אלה שלא ציפית מהם, שנמנו על האינטליגנציה, עשו את הדברים בקשיחות ובנבזות. היו להם תנאים טובים יותר, האחראי בחר לעצמו אנשים שיתאימו לעבודה זו". אולם מנגד ראויה לתשומת לב הערתו של סמי פדר, פורארבייטר במחנה בונזלאו, שלא התאנה לחבריו, אלא בחר לעזור ולעודד: "כל מי שלא מונה ליודנאלטסטה, או קולונה אלטסטה, שטובה אלטסטה, או קאפו, צריכים להודות לא-ל..."

מצב דומה היה קיים גם במחנות הנשים. הממונות היו נוחות יותר בדרך כלל, והיו שראו עצמן אחראיות לגורל חברותיהן. אך היו גם שניצלו את מעמדן ונקטו לשון גידופים וטרור, התעלמו מכאבן ורעבונן של הכפופות להן, וניצלו את תפקידן למילוי תאוות לבן. מן הראוי לציין, שחלק גדול מן השירים והפזמונים העממיים שחיברו הנערות במחנות, דוגמת מחנה פטרסוולדאו, נסב על הממונה ועוזרותיה. אולם האסירות תלו את האשם גם בעצמן, ותחושתן היתה קשה: "מגיע לי גורל כזה, כי איננו מסוגלות כלל להגיב על אלו הממלאות את הכרס והכיסים בזהב ובכסף על חשבוננו ומתעללות בנו", כתבה פלה שפס ביומן שהחלה לנהל בהיותה כלואה במחנה גרינברג. 

ידידות והתקוממות
הבדידות ארבה ופגעה בחוסנם הנפשי של אסירי המחנות. "הייאוש גובל בשיגעון. התקוות נמוגו, הלב כבד - אך קשה לבכות". גם תחושת הזמן אבדה: "לא האמנתי כי יש בי כוחות כה רבים ולא אמרוד אלא אמתין בהכנעה. החיים כאן נעשו טבעיים, כאילו אף פעם לא היה שונה". האסירים למדו כי עליהם למצוא לעצמם ידיד וחבר, שכן אם אתרע מזלם ולא הכירו איש, החמיר מצבם. במחנה גדל הצורך למצוא מישהו שניתן לסמוך עליו, שידאג למקום השינה על הדרגש, שישמור על פרוסת הלחם היקרה, ויחלוק בשמיכה. מי שמצא קבוצה תומכת כזאת, או עבד במקום עבודה נוח, הרהר לא פעם הרהורי מרי. ביומנים שרשמו האסירים בהסתר ובספרי הזכרונות שכתבו אחרי המלחמה, באה לידי ביטוי השנאה העזה שרחשו לנאצים ולעוזריהם בכלל ולמנהלי ארגון שמלט בפרט. לא פעם הם שקלו לבצע חבלות במפעל כדי לפגוע במאמץ המלחמתי הגרמני. במחנה גריידיץ הובלו האסירים שעבדו במפעל קרופ, במכשירים העדינים, גרמו לסתימת צינורות והסתכנו בענישה ובהוצאה להורג. אסיר, שעבד במפעלי קרופ בלנגנבילאו בייצור חומר לציפוי טנקים, העביר דוגמיות ממנו לידי קבוצה מחתרתית של עובדי כפייה. הוא נתפס, עונה והומת. בפטרסוולדאו יזמו שבויים צרפתים וצ'כים, שהקימו תא מחתרתי במחנה, קשר עם אסירה יהודייה שעסקה בהרכבת שעוני השהייה לפצצות ושכנעו אותה לחבל בשעונים. באחת הפעמים היא פגשה בהסתר שבויים בריטים, צרפתים ואיטלקים, וקיבלה מידיהם כרוזים שהודפסו בארבע שפות: "המלחמה עומדת להסתיים. 30 קילומטרים מכאן נלחמים הרוסים. חבלו בכל נשק כדי שיוחזר מהחזית. די לעבדות".

סוג אחר של מחאה בא לידי ביטוי בניסיונות בריחה. במיוחד בתקופה שבה עמד עדיין הבית על תלו והידיעות חשפו מצוקה של הורים וקרובים. נסיונות הבריחה נכשלו בדרך כלל, והנתפסים עונו קשות. העונש על בריחה ממחנה שמלט היה חמור - לאחר שהוענשו על ידי הצוות המקומי נשלחו הבורחים לאושוויץ. במרקשטט נהגו לכבול את הבורח בחוטי תיל ולהכותו עד מוות. בלודוויגסדורף ביצע אסיר יהודי, שיזם גם שורה של פעולות חבלה, ניסיון בריחה שנכשל, ואיבד את עצמו לדעת. גם בקלטנדורף נערכו נסיונות בריחה. קבוצת אסירים ממערב אירופה, מקצתם קציני צבא בהכשרתם, פתחו בהכנות לבריחה, אולם עקב הלשנה התגלתה תכניתם, ולינדנר שלח אותם לאושוויץ. בצאתם זעקו אל הגרמנים: "היום אנחנו - מחר אתם". גם הנשים העלו רעיונות בריחה, אולם רק לעיתים רחוקות באו אלה לידי מימוש. במחנה גרינברג עלה גידי שתי אסירות להימלט, והגרמנים לא הצליחו לעלות על עקבותיהן, ובפטרסוולדאו נענשו כל האסירות בעמידה בעירום במשך שלושה ימים ולילות לאחר שהתגלה ניסיון בריחה של אסירה.

היחס לאסירות
למרות תוצאות הסלקציות, הביאו עמם הימים הראשונים של כניסת צוותי גרוס-רוזן משב רוח של תקווה. המחנות נוקו, האסירים קיבלו לבוש נקי, מנות המזון הוגדלו, חולקו להם סיגריות כפרמיה על עבודה זריזה, ובה בשעה הוגדלו המכסות. אפילו לתשושים ולחולים שניצלו מן הסלקציה הראשונה, ניתנו מנות מזון מוגדלות, והופצה השמועה כי הם עתידים להישלח להבראה במחנה סמוך. בלב האסירים פיעמה עתה האמונה שכישלונותיה של גרמניה, בצירוף דרישות המשק, יעלו את ערכם של האסירים היהודים כעובדים חרוצים וחיוניים. אולם ההונאה התגלתה כעבור זמן קצר. המחנות הוקפו בתיל מחושמל על פי רוב, והוקמו מגדלי שמירה נוספים. האסירים שוכנו בצריפים בצפיפות רבה, התנאים הורעו, שער ראשם גולח, וכל פעילות היתה חייבת להיעשות בריצה.

במחנות העבודה לנשים היה הסיפוח לגרוס-רוזן כרוך בהשפלה קשה נוספת. הן, שכבר התקשו לחוש כנשים מאז שאיבדו את המחזור החודשי זמן קצר לאחר כליאתן, אולצו לעבור טקס מביש. בפטרסוולדאו הופסקה העבודה במפעל התחמושת, והאסירות, אחוזות בהלה, נשלחו למחנה. הן חשו כי העתיד צופן בחובו אך רעות, שכן המשגיחות הרבו להכותן יותר מן הרגיל, והיה עליהן לעבור את הדרך למחנה בריצה מהירה, שם המתינה להן קבוצה של קציני ס"ס ויחידת חיילים. הורו להן ללכת לחדריהן, להתפשט עירומות, וכשרק מעילים עילהן לחזור לחדר האוכל, שעל רצפתו סומנו  בגיר שלושה מעגלים. בהמתינה בפרוזדור, תחת עיניהם הבוחנות של החיילים, שמעה אחת האסירות את דבריו של חייל, שהפטיר באוזני חברו: "חבל שהן גזע נקלה, הן כה יפות". בהגיע תורה נכנסה הצעירה אל חדר האוכל, ושם היה עליה להסיר את המעיל ולעמוד עירומה בתוך המעגל הראשון:


עזרה הדדית
גילויים של עזרה הדדית הרימו את רוח האסירים, הכניסו נימה אנושית שחיממה את הלב, הצילו חיים ונטעו תקווה כי ניתן לשרוד. אנשי חסד הגרמנים, שהאמינו כי ניתן "להפריד ולמשול" ולהביא את היהודים אל שפל הקיום האנושי. הם שימרו את הניצוץ האנושים בקרבם, החצינו רגשי חמלה ורחמים ולא הסתגרו בדל"ת אמותיהם, אף שמחויבות אישית זו היתה כרוכה לא אחת במחיר של הסתכנות אישית. הם חשו שמעשיהם לטובת הזולת תורמים גם להם: "עזרה הדדית היתה הדרך היחידה לשרוד". אסירה בפטרסוולדאו, שחשה בסכנה הטמונה בהלך רוח של אטימות, כתבה בערב יום הכיפורים בשנת 1944 שיר שכותרתו "תזכורת", ובו המחישה את האווירה במחנות. בשירה היא הטיפה לעזרה הדדית ולמחויבות חברתית, שכן אבדן הערכים הוא שהביא, לדעתה, להתעצמות השליטה הנאצית באסירים:

הגרוע ביותר הוא לא לחמול.
השנאה העצמית בשורותינו,
הבעיטות והדחיפות,
הצעקות והחרפות,
...הגורמים לחלשים ליפול.

האומנם אין לעזור לחברים?
לדאוג לעצמך - ולהזיק לאחרים?
...יהודים מגרמניה, מהונגריה ומפולין,
יהודי מזרח ומערב,

אינכם הגרועים ביותר
ולא הטובים ביותר,
חשבו על מורשת סביכם,
בתורה שנכתב בה
"ואהבת לרעך כמוך".

(מתוך הספר גשר צר אל החיים, מאת בלה גוטרמן, בהוצאת יד ושם )